היא הניפה את ראשה אל על, בזרקה את שערותיה לאחור.
כשראתה את חוסר ההבנה בעיני. המשיכה.
"זהכאילו שאתה שני אנשים, העובדים עם ראש אחד. כשהראשון הולך לישון, השני מתעורר. כשהשני הולך לישון הראשון מתעורר.
אתה כל בוקר מתעורר, לעולם המציאות היומיומית שלך ושוכח את האני השני.
להיות בצד האחר בשבילך, זה להתעורר שם, בחלימה.
- איך אפשר להתעורר בחלימה?" שאלתי בחוסר הבנה. "אם אני אתעורר, אני כבר לא חולם".
- זה לא להתעורר משנתך". אמרה לי וצחקה. "זה להתעורר בתוך
שנתך". היא המשיכה לצחוק ורגליה היטלטלו קדימה ואחורה בצורה נמרצת.
הלכתי אחורה בזמן, לעתיד. ומצאתי רגע של אהבה בנינו.
התחברתי אליו והעברתי אותו אליך. אמרה כשהיא בוכה וצוחקת בעת ובעונה אחת".
יסכה
רגליה היטלטלו קדימה ואחורה ועקביה פגעו בסלע.
עורה הלבן היה שקוף, רזה קטנה ורצינית מאוד.
שערה הארוך, גלש לאורך גבה עד למותניה. לא ידעתי מה לומר, או איך לפתוח בשיחה איתה.
הוצאתי את החליל והתחלתי לנגן.
הציפורים מעל לראשי, צפצפו בקולי קולות כמתחרות במנגינת החליל.
משק כנפיהם בלכתם ובשובם לעץ החריד את השקט מסביב.
הושטתי לה את החליל ושאלתי.
- את יודעת לנגן?" היא לקחה את החליל בידיה הקטנות, הביטה בו וראשה נע לצדדים בשלילה.
קולה היה רך מאוד באמרה.
חכה פה, כבר אני חוזרת". היא קמה על רגליה ורצה למקדש.
כל כך הרבה רציתי לשאול והכל נעלם.
ניראה לי טיפשי לשאול את שאלותיי. היא כל כך קטנה.
מה היא מבינה? שכבתי על הגב, מביט בשמים מבעד לפאורות העץ.
הציפורים קפצו מענף לענף, מצייצות ברעש.
ניראה לי שהן לא מרוצות מהיותי שם. התרכזתי בענפים כשאני מחפש את קיניהן.
מהר מאוד גיליתי שישה שבעה קינים על העץ.
ניראה לי שאם אמשיך לחפש אמצא עוד קינים.
יסכה שבה עם חליל כפול וארוך מעץ. היא ישבה לידי בביטחון
שיש לילדים קטנים הסומכים על מישהו מבוגר בחברתם. אילו
ידעה כמה חסר ביטחון אני, לבטח הייתה חוששת ממני. היא החלה
לנגן נעימה לא מוכרת.
- עצום עינך". אמרה לפתע בשקט. "התרכז בנעימה ותן לה
לאפוף אותך". היא חזרה לנגן ואני עצמתי את עיני, מקשיב רוב
קשב. חשתי את הרוח הנושבת יחד עם המנגינה. הציפורים מעל
השתתקו. המנגינה והרוח אפפו אותי הרגשתי מרחף על גבי הרוח
והמנגינה. התחושה הייתה נפלאה. הצלילים היו כמו לא מהעולם
הזה. כאילו שאני נישא מעלה מעלה. לעבר האין סוף. לעיתים
שמעתי את המנגינה מאחור, מהצד, מלמעלה ומלמטה. מחשבה חלפה
בראשי שאולי היא מסתובבת סביבי ומנגנת. פקחתי את עיני
וגיליתי שאני מרחף באוויר ומסתובב. נבהלתי ונפלתי לקרקע
בחבטה קשה. שפשפתי את גבי בכאב ובתדהמה.
-איך עשית זאת?" כאבי אמר לי שזאת לא הזיה. היא צחקה בשעשוע ואמרה.
-אתה מוגבל בגלל מחשבותיך וידיעותיך המוגבלות". הציפורים מעל החלו לצייץ ולהרעיש שוב. היא הפנתה ראשה לאבן בגודל
אגרוף מולנו. הביטה בה בריכוז והחלה לנגן שנית. ראיתי
בעיני את האבן נרעדת קלות. מתחתיה יצאו מספר רמשים,
שהתחבאו מיד מתחת לאבנים אחרות. האבן נעה לכאן ולכאן והחלה
להתרומם מעלה. היא ריחפה מולי בכוח המנגינה.
-איך את עושה זאת? שאלתי בתדהמה. היא פרצה בצחוק משועשע. בהפסיקה לנגן והאבן נפלה בחבטה לקרקע. היא הוציאה מחגורתה חרוז, בצבעים שחור לבן.
-החזק אותו בכף ידך והתרכז בו. החרוז הוא מיוחד מאוד, ראה". אמרה ולקחה את החרוז ממני. החרוז התרומם מכף
ידה וריחף מולי. היא לכדה אותו באוויר ונתנה לי אותו. היה
נידמה לי שהחרוז רוצה לרחף.
- הבט בו בריכוז ואל תמקד את עיניך שאף לכך שהחרוז
יתרומם". לחשה לי. פתחתי את ידי, הבטתי בחרוז שרעד והתרומם
באוויר מולי.
- אני עושה זאת, או את?" שאלתי. היא חטפה את החרוז באוויר.
הושיטה לי אותו ביד פתוחה. הושטתי את ידי לתפוס אותו.
הוא התרומם באוויר כחומק ממני. ניסיתי ללכוד אותו כמוה
באוויר. אך הוא חמק ממני, כאילו יש לו כוח רצון משלו.
יסכה פרצה בצחוק למראה תדהמתי.
- לא אני עושה זאת". אמרה כשהיא ממשיכה לצחוק. "זה אתה
במחשבותיך". הושטתי את ידי במחשבה שהחרוז יבוא אלי, ואכן
הוא בא.
- החרוז מכושף". אמרתי.
- לא, הוא אינו מכושף. ענתה יסכה. אלא אם כן, אתה המכשף.
אני שמחה שביקשת ממורתי לדבר איתי. אין לי ולא היו לי אף
פעם אורחים. פעם ראשונה שאני מדברת עם מישהו זר".
- בת כמה את?" שאלתי.
- אני לא יודעת. אני זוכרת אחורה שבעה חורפים ושישה
קיציים קצרים מאוד. אני זוכרת לפני ואחרי, תקופות חיים
אחרות.
- אין אחרי". ניסיתי להסביר לה.
- מאין לך". שאלה. "אתה לא יודע עדיין. אני רואה אותך פעם
איתי ועם עוד".
- עם עוד נשים?" שאלתי.
- גם. אני מתכוונת לפעם אחרי עכשיו".
- ניסיתי לכבוש את צחוקי ואמרתי בטון של מלמד.
- פעם זה עבר, הוא לא יכול לבוא בעתיד".
היא נענעה בראשה בשלילה. "אני הייתי שם, אתה לא מבין?"
-איפה"? פחדתי מתשובתה.
- בזמן הבא, אחרי העכשיו. כשאתה היית איתי".
- מתי הייתי איתך"? שאלתי וחשבתי שמשהו השתבש אצלה.
- אחרי שנחטפת והשודדים עשו אותך כהן שלהם. אחרי הכל. אתה
באת אלי, לקחת אותי אליך.
זה היה או יהיה?" שאלתי כשאני חרד לה ולבלבול שלה.
- זה היה בעתיד. כי הייתי שם". רגליה חזרו להיטלטל ולהקיש
בסלע. נזכרתי שמורתה הזהירה אותי. בכל פעם שנדמה לך שהיא
מטושטשת. דע לך, שאתה לא בשל להבין אותה. עזוב פשוט את
הנושא.
-איך את עושה שהציפורים ישתקו כשאת מנגנת? שאלתי אותה
כדי לשנות את הנושא.
- אני מבקשת מהם". ענתה לי בתמימות.
- איך את מבקשת?" החזרתי לה.
היא הושיטה את ידה מולה ושלוש ציפורים עפו באותה עת מהעץ
ונחו עליה.
- די, די". אמרתי. "איך את עושה זאת?"
- ככה". ענתה. "אני פשוט רוצה וזהו".
- לציפורים יש צד אחר?" שאלתי בסקרנות. היא צחקה מהשאלה.
- יש להם צד אחד וזה לא הצד שלך, זה הצד שלי".
- מהו הצד האחר, שכולם כאן מדברים עליו?" שאלתי כשאני
מביט ביסכה בסקרנות. היא הרכינה את ראשה ושערותיה כיסו את פניה, כאילו היא מסתתרת. היא ענתה בקול שקט וצייצני.
- הצד האחר שלך, זה כמו עולם החלומות. הצד האחר שלי, זה
כמו עולם המציאות". היא הניפה את ראשה אל על, בזרקה את
שערותיה לאחור. כשראתה את חוסר ההבנה בעיני. המשיכה. "זה
כאילו שאתה שני אנשים, העובדים עם ראש אחד. כשהראשון הולך
לישון, השני מתעורר. כשהשני הולך לישון הראשון מתעורר. אתה
כל בוקר מתעורר, לעולם המציאות היומיומית שלך ושוכח את
האני השני. להיות בצד האחר בשבילך, זה להתעורר שם, בחלימה.
- איך אפשר להתעורר בחלימה?" שאלתי בחוסר הבנה. "אם אני
אתעורר, אני כבר לא חולם".
- זה לא להתעורר משנתך". אמרה לי וצחקה. "זה להתעורר בתוך
שנתך". היא המשיכה לצחוק ורגליה היטלטלו קדימה ואחורה
בצורה נמרצת.
- את חושבת שזה ברור?"
- לא". ענתה והיא עדיין מצחקקת.
- למה את צוחקת?" שאלתי בחיוך על שפתי.
- אתה כזה גדול, ולא מבין כלום". ענתה, "לפעמים כשאתה
ער, אתה חולם בהקיץ?"
- כן". עניתי.
- אתה רואה". אמרה וצחוקה התגלגל. "כך אתה מתעורר במציאות
לחלימה. כשמישהו מפריע לך באמצע. מה קורה לך?"
- אני מתעורר". עניתי.
- נכון, אתה מתעורר למציאות, למרות שלא ישנת כלל. כך אתה
צריך להתעורר לחלימה.
-חלום בהקיץ זה להתעורר לצד האחר?" שאלתי בהבנה.
-כן". ענתה לי בביישנות.
-זה לא מציאותי". אמרתי לה. היא חייכה אלי במתיקות וענתה.
-נכון".
-מה נכון?" שאלתי חדות.
-הצד האחר לא מציאותי". ענתה בביטחון.
-מדוע את מכונה בפי כל החולמת?"
-כי אני נמצאת מרבית הזמן, בצד האחר".
-בחלום?" שאלתי.
-בשבילך זה חלום. בשבילי זאת המציאות. המציאות שלך היא
חלומותיי".
-זאת אומרת שעכשיו את חולמת?"
-גם וגם". ענתה וצחקה. "מורתי אמרה לי לרכוש אליך בכבוד".
גילתה לי כשהיא מתאפקת לא לצחוק ומכסה את פיה בידה. אבל
איך אפשר? אתה לא מבין כלום". צחוקה השתחרר והתגלגל
בחופשיות. היא קפצה על רגליה והחלה לקפץ מסביבי. "אתה
אפילו לא שואל את השאלות הנכונות. אתה חושב משהו אחד ושואל
משהו אחר". המשיכה יסכה לצחקק ולהסתולל סביבי.
-שבי בנחת, הרגעי". ביקשתי ממנה. לפתע מחשבה חלפה לה
בראשי. מדוע היא אמרה זאת?
-תשאל, תשאל. מדוע אני אמרתי זאת?" צחקה לי יסכה בפנים.
הבטתי בה המום. "את קוראת מחשבות?"
היא עמדה לפתע מולי מביטה בי ברצינות. ואני הבנתי שהתשובה
חיובית.
-את קוראת ומשגרת מחשבות". אמרתי בהבנה. היא החליקה את
שמלתה, ישבה בצייתנות לידי ואמרה.
-הצד האחר הוא שונה מאוד". היא עונה על שאלה, שעוד לא
שאלתי. חלפה המחשבה בראשי.
אני רק חושב מה לשאול. איך את יודעת מה אני אחשוב?"
התפרצתי לתוך דבריה בייאוש.
-המחשבה היא מהירה. ניסוח או סידור המחשבה למילים, הוא איטי".
-מה התכוונתי לשאול?" שאלתי אותה בזעם ובחוסר אונים, על
כך שהיא אינה נותנת לי לדבר. היא ענתה בקולה הצייצני.
-איך אני חולמת עכשיו? איך אני חולמת בלילה? אם אני
חולמת תמיד אז מתי אני ערה? ואם השאלה הזאת לא מסובכת
לילדה בת שבע?" שוב היא בלבלה אותי הזאטוטה הזאת.
-אתה מקשיב?" שאלה. כשהיא מרכינה את ראשה אלי ושערותיה
הארוכות ליחכו את הקרקע. היא מתעלמת מבליל מחשבותיי. הרהרתי
ושידרתי אליה תשובה חיובית במחשבותיי. היא המשיכה לדבר.
-ניסיתי להעביר לך זאת במחשבה ואתה לא קולט. אתה עדיין
לא מחובר. שני האני שלך לא מאוחדים. האני האחר שלך מבין
אותי. האני השכלי שלך מסרב לקבל ולהבין. הוא עדיין זקוק
למילים, כדי להבין. הוא מתעלם מהידיעה. אני חלשה מאוד
במילים. אני לא יודעת אם אוכל להסביר זאת. ובכן, כשאני
רוצה מאוד. אני עוברת לצד האחר שלי, הכוונה לצד שלך, לעולם
המציאות. אני לא אוהבת את זה. אני מעדיפה את הצד האחר, כי
הוא יותר אמיתי מהצד שלך. שם אין מחלות, אין שקרים, אין
רכוש, ואין עיוותים. כל הלכלוך שבעולמך המציאותי, אינו
קיים שם. הכל אצלנו מהיר יותר, אין מילים שמבלבלות
ומטעות. יש הבנה, יש ידיעה, אין רחוק ואין קרוב. הכל כאן
ועכשיו. אין אתמול ומחר, יש הוויה נצחית. כל הניסים שלכם,
הם שיגרה אצלנו. אין אצלנו אסור ומותר, אין לנו טוב ואין
לנו רע. יש את עוצמת החוויה הנלמדת. אני רואה שקשה לך
להבין, שאני ערה תמיד. אני מתעוררת לחלימה ומביאה את
החלימה למציאות. אני פשוט מאוחדת. אינני שתיים, אני אחת.
הקשב". אמרה לי לפתע ושתקה. הבטתי בה בתמיהה, וחשבתי מדוע
היא לא מדברת? לפתע חשתי בליבי תחושה של התעלות והתרוממות רוח. חשתי אהבה רבה כלפיה. עיני מלאו דמעות. הושטתי אליה את ידיי וחיבקתיה אלי באהבה.
"עכשיו אתה מבין?" שאלה.
"מה עשית?" שאלתי כשאני גורף את חוטמי ומנגב את עיניי.
הלכתי אחורה בזמן, לעתיד. ומצאתי רגע של אהבה בנינו.
התחברתי אליו והעברתי אותו אליך. אמרה כשהיא בוכה וצוחקת
בעת ובעונה אחת".
RSS feed Comments
| < הקודם | הבא > |
|---|
