כבר 4 חודשים אני מנהלת מרכז יוגה בתל אביב.
אם הייתם אומרים לי את זה לפני חצי שנה הייתי מרימה גבה ומטיחה בכם בביטול "מה לי וליוגה? זה לא בשבילי" (אפילו את המושג "רוחניקים" לא הכרתי).
אבל, בצורה שרק היקום יוכל להסביר, התגלגלתי ממשרת מלצור זמנית במסעדה תל אביבית עדכנית לניהול מרכז יוגה וטיפולים משלימים בתל אביב.
מראש הובהר לי שאחת מדרישות התפקיד תהיה, לא פחות ולא יותר, לתרגל יוגה באופן קבוע.
גמרתי בליבי שאת הספקנות המושרשת שלי אף אחד לא יערער וכי כמו שהפולניה שהביאה אותי לעולם אומרת "זה לא יכול להזיק". היוגה גם מאוד טרנדית בת"א ומה הסיכוי שמיליארד הודים טועים?
לא שיערתי בדמיונותיי הפרועים ביותר, שכבר מהניסיונות הראשונים אני אשמע מין "קנאק" בראש ואראה את היוגה – ודברים רבים אחרים, ממקום אחר.
הניסיון הראשון שלי היה לפני 4 חודשים בדיוק.
המיקום - כר דשא מול הים – קלאסי.
הסגנון – ויג'נאנה ("ויג'-מה? ומי בכלל משתמש בסנסקריט, זה לא כמו ארמית של ההודים?")
המורה – יובל ברעם (ויג'נאנאי עם ניצוץ של ויני בעיניים)
אני פורסת את המזרון ובוהה בחבורת תלמידי קפואירה שמתאמנים 500 מטר מאיתנו. שאלתי את עצמי אם אחרי שלוש שנים של אימוני קפואירה אינטנסיביים אני יכולה להתרגל לאימון גופני איטי ורך בהרבה. עכשיו אני כבר יכולה לומר שהיוגה תיקנה את כל העוולות הפיזיות שגרמה הקפואירה.
חזרה לשיעור – מתחילים במדיטציה, הרוח מלטפת את פני ואני יכולה לראות את השמש שוקעת על אף שעיני עצומות. אני צוללת בלי לשים לב. רק קולו של יובל המורה מעיר אותי לאחר מה שמרגיש כמו נצח, "יוגה מודרה", הוא יורה לחלל האוויר, אני פוקחת את העיניים. נראה שכולם מבינים שצריך לרכון קדימה, אני עושה אותו דבר. כשכולם מיישרים את הגב אני עדיין עם הראש באדמה, מביטה מטווח אפס על מקור גאוותי – חצי לוטוס. כמובן שאני מיישרת את הגב אחרי כולם, וזורקת מבט מסביב. עיניהם של אחדים פונות קדימה, במה שמתפרש בעיניי באותה עת כבהייה, אחרים בעיניים עצומות. איך הם לא מסתכלים מסביב לראות מה האחרים עושים? לקח זמן עד שהבנתי שיוגה עושים בקבוצה אבל תמיד גם לבד, שהכל הוא הרבה יותר פנימה מאשר החוצה, אם בכלל. זה אפשר לתפיסתי להתנער מהתחרותיות הבלתי מתפשרת והנטייה להשוואה מתמדת של הקפואריסט הממוצע.
אנחנו עוברים באיטיות מתנוחה לתנוחה, בדרך הויג'נאנאית של זרימה ודיוק. זרימה עדיין אין אצלי כל כך, שלא נדבר על דיוק אבל ביטול מגמתי של ספקותיי קורה גם קורה, במורה איטית וכמעט בלתי מורגשת. מסתבר שכדרך הקלישאה, הכל מתחיל מהגוף. ראשית מועברת תחושה שדווקא נוח לו, לגוף, ככה שמוט. אני שמה לב שהוא קולט בשניות תנוחות מסוימות שהראש לא קרוב להבנתן. אולי הגיע הזמן שרק הדברים שבאמת צריכים לעבוד יעבדו, כמו שאמר לי פעם מורה חכם. תשומת הלב למנח הגוף ולשרירים הייתה כל כך חדשה לי, עד כי לפתע אני נעשית מודעת ללחץ התמידי בעורפי, לכך שכבר כמה שבועות אזור השכמות והצוואר שלי תפוס ומכווץ, לכך שכבר שנים זנחתי לאנחות את המנהג לשבת בגב זקוף. על אף שמדובר בשיעור ראשון, נוצרת פתאום רקמה של היגיון מסביב לכל העניין הזה שנקרא "יוגה". אז ככה זה מרגיש לנטות הצידה רק מהמותן ומעלה כשיד אחת שלוחה מעל הראש וצריך להקפיד שהכתפיים תהיינה שמוטות! די טוב, האמת. משהו פה נכון לי.
"יוגה מודרה" אני רוכנת קדימה כשעיניי עצומות.
כך היה וכאן אני היום.
יש סיכוי שזה נשמע אובר-אופטימי, כאילו גיליתי את האור תוך שיעור יוגה אחד. בוודאי שלא כך היה הדבר והייתי צריכה לפחות עוד שני שיעורים עד שהפכתי לגורו שאני היום (; . האמת היא שאני מאמינה בחשיבות סגנון היוגה שאליו נחשפתי לראשונה, סגנון פשוט, זורם ונקי, קז'ואל כזה, שמאוד קל להתחבר אליו.
אני מודה ומתוודה שהשיעור הרגיש ארוך במיוחד, שעה וחצי של תזוזה איטית הינה דבר שלא הייתי מורגלת בו והיווה ניגוד מוחלט לתפיסת הזמן שלי. שעה וחצי? אתם יודעים מה אני יכולה להספיק בשעה וחצי? למה שאקדיש אותה ליוגה ולא לעשיית הדברים השגרתיים שנעשים בדוחק זמן, אנרגיה ומחשבה? אני מניחה שהתשובה כבר ברורה...אבל כמו שאמרתי, לי היה זה חדש שתמורת שעה וחצי אני מקבלת אנרגיה ורוח שמאפשרת לי לעשות את הדברים האחרים יותר טוב, יותר מהיר ועם כל זאת עדיין יותר רגוע ו...מושרש, אולי?
אז זו אני וזו היוגה, ואלו אתם שחווים אותה בצורה כזו, או דומה, וכמובן הרבה יותר.
אסיים את דברי במילה אחת והסבר: תפיצו. תפיצו את בשורת היוגה. אנשים לא מבינים כמה הם צריכים את זה עד שזה קורה (ואם לא קורה, לא נורא, יקרה משהו אחר)
RSS feed Comments
| < הקודם | הבא > |
|---|
