נכתב ע"י ענת גורודצקי

שדונית היער נכנסה לה לקליפת עץ חלולה, מתכרבלת ונרעדת אף רוטט, אוזן כרויה. פה ושם פוקחת עין ובחושך מציצה. שוב סוגרת העיניים, כן רוצה ולא רוצה. בקליפה חמים ולח. בליבה ספק ופחד. מין ערסול של עצב רך והיא בתוך תוכה שוקעת אביר ההר זה בן המלך, הנסיך לעת עתה, בבוא היום יוכל למלוך הוא גם בהר גם בבקעה. אך הוא עודנו לא יודע מה ירצה, ובני מעיו מתהפכים בין מלוכה ובין לרכב לרכב לרכב... קרן שמש נדחקת לחריץ שבקליפה מחפשת שדונית שתצא לרקוד איתה. אך השדונית שלנו כבר מזמן יצאה לצעוד בטרם אור קפצה החוצה בלי לפחד ובלי לרעוד. שאלה את העצים לשלומם וגם בדקה מה אומרות הציפורים בשפתם העתיקה. את השמש היא פוגשת בגבעה החשופה, שם רוקדת ומודה היא ושמחה היא על גופה. לא הפחד לא נשכח, זה לא שום נס בלתי מוסבר, השדה היא כך וכך- זה נמצא וזה נשאר. מול מראה עומד הנסיך, מביט אל תוך עומק עיניו מנסה להבין, לפענח, לפתור, להעביר את מסריו מרגיש הוא את הרוח, מקשיב לאדמה- עולה על סוס אמיץ- חובק הרעמה. אין לו שוט ולא אוכף, לא מדרבן בעקביו, שניהם ביחד כאחד דוהרים קדימה. ועכשיו חושבים אתם שיודעים את ההמשך- הם יפגשו, דבר מה יקרה זו שדונית וזה בן מלך. שטויות, פטפוט, ואין לדעת- תהיו מקוריים! הם אולי יחיו בנחת ויזדקנו... עם אחרים! אולי יפגשו ויחזיקו ידיים לשלושים שניות בלבד אולי יאבדו בלי רצון ועם פחד ויחיו להם ככה לבד. המסע רק התחיל- אני לא יודעת... בואו נכרה את אוזננו לשמוע, נפקח את עינינו לראות. נשכח את יכולתנו לקבוע ונתבונן במראות...

< הקודם		הבא >